<h1>ספר החינוך מצוה של"ו</h1>
<h2>דף מז:</h2>
שנדין בדין מקח וממכר כעניין שציותה התורה עליו, כלומר שיש צדדין שתתקיים המכר בין מוכר ללוקח ויש צדדין שאין לה קיום, והוא חובה עלינו לדון ביניהם כמצות התורה, ואף על פי שבאו מצוות אחרות על זה כמו שכתבנו במשפטים, שנצטוינו לדון בין טוען ונטען ובין מזיק וניזק וכיוצא בזה וכל מקח וממכר בכלל טוען ונטען הוא, אף על פי כן באה המצוה על עניין המקח וממכר מיוחדת מפני שהוא דבר תמידי אל הבריות שאי אפשר לבני אדם לחיות אפילו יום אחד זולתו, ואת מוצא שכך דרכה של תורה בהרבה מקומות, שלפי צורך הדבר או חומר שבו תתיחד המצוה בו וכמו כן תכפול האזהרות בדבר פעמים רבות, כמו שאתה רואה באזהרת עבודה זרה שנכפלה במ"ד מקומות, ויחד האזהרה במולך לבדו לפי שהיתה מצויה הרבה אותה העבודה הרעה, וכן באו בעניין שבת י"ב אזהרות בתורה ונתיחדה האזהרה בו בקצת מלאכות כמו הבערה והוצאה, ואף על פי שיש בהן מדרש אם לחלק יצאת אם ללאו, אין המדרש לנו סתירה, הרבה פנים לתורה. שורש הדינין ידוע, כי הוא דבר ששכל בני איש מעיד עליו ומבקש אותו, כי בדין יתקיים ישוב בין בני אדם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שדיני המקח והממכר חלוקים לפי הדברים הנמכרים והנלקחים, שהקרקעות והעבדים נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ובכל אחד מאילו כיצד בכסף וכיצד בשטר וכן בחזקה יש בהן פרטים רבים כמו שבא בקידושין בפרק קמא, והמטלטלין נקנין בדרכים אחרים, יש מהן שנקנין בהגבהה וזאת הקנייה גדולה ומספקת לכל המטלטלין, ויש מהן שנקנין בקנייה פחותה מזו והיא המשיכה, ומהו שנקנין בפחותה מזו והיא המסירה, והביאו זכרונם לברכה ראייה על היות המטלטלין צריכין אלו הקנייות ושאינן נקנין כמו הקרקעות, מדכתיב [ויקרא כ"ה] או קנה מיד עמיתך, ופירשו הם זכרונם לברכה [ב"מ מ"ז ע"ב] מצד הקבלה בפירוש או קנה מיד כלומר דבר הנקנה מיד ליד, וגם כן הביאו ראייה על קניית הקרקעות בכסף בשטר ובחזקה מכתובים אחרים כמו שבא שם בקידושין [כ"ו ע"א]. ואין ספק כי אילו הקנייות כולן מתקנת חכמים הן, והביאו הכתובים לסמוך בהם דבריהם, והאמת כי חכמתם היקרה העתידה להגלות על ידם היתה רמוזה וגנוזה בתוך הכתובים, ואף על פי שעקר הכתובים אינו על אותן אסמכתות נלמדות הן מתוכן. ואמרו זכרונם לברכה בגמרא [ב"מ מ"ז ע"ב] דבר תורה מעות קונות אף במטלטלין, אבל טעם הצריכים המשיכה בהן גזירה שמא יאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה. ומפני שתקנת המשיכה בהם נעשית על זה אמרו זכרונם לברכה [שם מ"ט ע"ב] שאם היו המטלטלין ברשותו של לוקח אף על פי שנשכר אותו מקום למוכר, מכיון שהרשות הוא של לוקח ועיניו תמיד עליו ואם יארע שום מקרה באותן מטלטלין גם הוא יכול להרגיש בעניין כמו המוכר וישתדל בהצלה, שבצד זה לא יקנה במשיכה אלא בכסף כדין תורה. וכן אם הלוקח שוכר אותו מקום שהמטלטלין בו גם בעניין זה לא תקנו בהם משיכה ומסירה והגבהה.
ואמרו גם כן [ב"ק ע"ט ע"ב] שהקרקע נשכר עם הדברים שהוא נלקח והוא כסף ושטר וחזקה שהשכירות קנייה היא ליומיה. ואמרו גם כן [ב"ב פ"ה ע"א] כשם שמקומו של אדם קונה לו כך כליו קונה לו בכל מקום שיהיה לו רשות להניח אותו, ומכיון שיהיו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא הרי הן כמי שהגביהן או כמו שהונחו בתוך ביתו, אבל כל מקום שאין לו רשות ללוקח להניח שם הכלי אין כליו קונה לו שם, כגון רשות הרבים וכן רשות המוכר. ומכל מקום אמרו חכמים לעניין רשות מוכר שאם אמר לו מוכר ללוקח קנה בכלי זה או אפילו לא אמר לו כן אלא שקנה ממנו ברשות המוכר כלי אחר והגביהו כדי לקנותו ואחר כך קנה ממנו פירות והניחן בתוך הכלי מיד קנה אותן שמפני ההנאה שיש לו למוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו של כלי, וכאלו הכלי ברשות הלוקח חשבינן ליה. והמסירה אינה כן, שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, וקניין המסירה הוא במה שאין דרך בני אדם לרוב גדלן להגביהן ולא אפילו למושכן כגון הספינות הגדולות וכיוצא בהן שאי אפשר לבני אדם לזוז אותן כי אם בטורח רב וברבוי בני אדם. והמשיכה אינה כן, שאין המשיכה עושה קניין אלא בסימטא, והוא מקום סמוך לצד רשות הרבים שדרך בני אדם להניח שם כליהם, וכל הקודם להניח שם כליו אין חבירו רשאי לסלקו, וכמו כן קונה המשיכה בחצר שאינה של שניהם. וההגבהה קונה בכל מקום, לפי שבגופו הוא מגביה, ובו הוא קונה, וגופו רשותו הוא בכל מקום שהוא.
ועוד יש קנייה אחרת בקרקעות ומטלטלין דבר תורה והיא החליפין, וזאת הקנייה היתה מורגלת לפנים בישראל. ועניין החליפין הוא שאדם מחליף בהמתו בבהמת חבירו או כלי בכלי או כלים בקרקעות, ואמרו חכמים בכל אילו שכיון שמשך האחד הכלי מחבירו זכה חבירו באותו הכלי האחר שהוא רוצה לקנותו ממנו בכל מקום שיהיה, ואם יארע בו שום אבידה נאבד לצורך זה שזכה בו עכשיו בחליפין. ודין קניית החליפין אינו אלא בכלים אבל לא בפירות שאין הפירות עושין חליפין, שהרי בפירוש מצאנו באותו כתוב שלמדנו ממנו החליפין שבכלי הן, כמו שכתוב [רות ד'] וזאת לפנים בישראל וגו' שלף איש נעלו, כלומר בית יד שלו וזהו כלי. ומכל מקום אף על פי שאין הפירות נעשין חליפין לקנות בהן כמו בכלי נקנין הן בתורת חליפין, כלומר בכלי יכול אדם לקנותן כדרך חליפין שיתן אדם לחבירו כלי ויזכה בפירות חבירו בכל מקום שהן, מה שאין כן במטבע, שהמטבע אינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין לפי שדעתו של אדם על הצורה והצורה עשויה להבטל ברצון המלך או גדולי המדינות, ועל מה שאין דבר קיים אין לב הבריות סומך בו לקנות בו, ועל כן אינו נקנה בחליפין ולא נעשה חליפין. אבל מטבע שאין חשיבותו מחמת הצורה נקנה חליפין ונעשה חליפין ככל שאר המטלטלין, ואי זהו זה מטבע שפסלתו מלכות או בני המדינה, וכדאמר ריש לקיש בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"ב] אפילו כיס מלא מעות, ותרגמא רבי אבא בדינרא ניאקא ואנגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה. ואין הכוונה באמרנו שאינו נעשה חליפין ולא יקנה בחליפין שמי שמשך פירות מחבירו בכך וכך מעות לא יתחייב לתת לו המעות דודאי מתחייב הוא להשלים לו מעותיו מכיון שמשך פירותיו, אבל העניין הוא שאינו נעשה חליפין שמי שהיו לו שק של מעות מטבע שאינו נפסל כמו שאמרנו ומשך מחבירו כלים או בהמה או פירות ואמר לחבירו הריני מושך פירות אלו חליפי אותו שק של מעות שיש לי בבית שיש בו מאה דינרין אין חבירו זוכה באותן דינרין כלל, ואם נאבדו אחר שמשך זה הפירות בשום צד ואפילו באונס לא נאבדו לו כלל, אלא חבירו מחוייב לתת לו מאה דינרין מכל מקום. וזהו שאמרו זכרונם לברכה [שם מ"ד ע"א] משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו, כלומר מחוייב הוא לו להשלים הדמים מכל מקום דלאו בתורת חליפין איתמר אלא בתורת דמים. וכן הוא מבואר בריש פרק הזהב שאמרו שם [מ"ה ע"ב] הזהב קונה את הכסף, מאי לאו בחליפין, לא בדמים, ומקשה שם אי הכי קונה מחוייב מיבעי ליה, כלומר דלא נפיל לשון קניין אלא בדבר ידוע אבל זה מביא הוא לו אי זה דמים שירצה, ומתרץ תני מחייב, כלומר מחוייב הוא לתת לו הדמים מכיון שמשך ממנו את הפירות ואינו יכול לחזור בו. אבל הנותן לחבירו מעות לקנות ממנו פירות אינו מתחייב בעל הפירות לתתם לו שזו היא תקנת חכמים זכרונם לברכה שלא לקנות בכסף אלא במשיכה, אבל מכל מקום חייבוהו זכרונם לברכה [שם מ"ד ע"א] לקבל מי שפרע לפי שחוזר בדברו, ואחר שעשה מעשה עם חבירו שקבל ממנו מעות.
וקנייה זו חליפין שהיא הנקראת לחכמים זכרונם לברכה קניין היא קנייה חזקה לכל דבר בין במכר בין במתנה ובכל תנאין שבין אדם לחבירו, שנאמר בזה [שם] לקיים כל דבר וגו' וזאת התעודה בישראל. ודין מי הוא ראוי למכור ויתקיים מכרו או מי שאינו ראוי כגון בן דעת ושאינו בן דעת, ודין מוכר דברים סתם ואינו מפרש כל העניינים שצריך לפרש, ודין משייר בממכרו שום דבר בגוף או בפירות, ודין מצרים שצריך אדם להזכיר במכר קרקע, ואם הזכיר קצתם ולא כולם היאך תורתו, ודין מוכר ממון שאינו שלו מה דינו, ודין מי שנאנס למכור קרקע מה דינו, והחילוק שבין תלוה וזבין או תלוה ויהיב, ודין המתנה עם חבירו שאם ירצה למכור קרקעו שימכרהו לו, ודין המוכר קרקעו על דעת לעשות שום עניין ולא עלה בידו לעשותו אם יתקיים מכרו אם לא כגון המוכר אותן לעלות לארץ ישראל ולבסוף לא עלה שם וכן כל כיוצא בזה, וזה שאני אומר על דעת לעשות שום דבר לא שיפרש המוכר אותו דבר בשעת המכר אלא שהבריות יודעות מתוך מעשיו ודבריו שכן חפצו. ודין מכירת הקדשות או בתי כנסיות כיצד, ולאי זה עניין הותר המכר בהן, ודין קניית שטרות שצריך בהן מסירת השטר וכתיבה מצד אחר שיפרש בו שהוא מוכר לו אותו שטר וכל שיעבודה דאית ביה, ודין נותן מעות לחבירו לקנות בו דבר וקנאו לעצמו באותן מעות מה יהא בזה, ודין שלשה שנתנו מעות לאחד והלך וקנה במקצת הדמים היאך יחלוקו, ודין מה שאמרו שבארבעה פרקים בשנה מעות קונות לעניין קונה בהמה, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"ג ע"א] שמשחיטין את הטבח על כרחו, וכדאוקימתא דרבי אלעא אמר רבי יוחנן שפירש דבארבעה פרקים אילו העמידו דבריהם על דברי תורה, וכדרבי יצחק אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות. ודין מוכר בהמה ונמצאת טריפה מה דינו, ודין מוכר אומר במנה ולוקח בחמשים והלך כל אחד ואחד ואחר כך לקחו סתם, ודין מה שאמרו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ודין בעל המיצר, ודין שלוחו של אדם ושותפו במקחו וממכרו בהפסדו ובשכרו, ויתר פרטי המצוה רבים יתבארו בפרק ראשון מקידושין ובפרק ד' וח' וט' ממציעא, ובפרק ג' ד' ה' ו' ז' מבתרא, וקצת מהן במקומות אחרים מן התלמוד בפיזור. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות דין. ובית דין העובר על זה ודן בין מוכר ולוקח שלא כדין שצותה על זה תורתינו השלימה ביטל עשה זה זולתי אם עשה כן מדעת שניהם, שאילו בקבלת שניהם רשאי, דכל תנאי שבממון קיים.
